מאת: פרופ' אבי עורי
פרופ' אמריטוס לרפואה שיקומית, אוניברסיטת תל-אביב, לשעבר מנהל המערך השיקומי בביה"ח השיקומי "רעות", תל-אביב.
התפרסמו בזמנו מספר מאמרים בעיתון "הארץ", המדברים על רפואה הומנית וחינוך הרופא. הרופא הפנימי בני מוזס, כתב על הטיפול בחולים מורכבים, ועל שיקום מעמד הרופא ההומני. רופאת המשפחה גילי עופר-ביאלר מצרה על מעמד נחות של מקצועה אך מעלה על נס את תרומת רופא המשפחה וחינוכו להסתכלות כוללנית-הומנית ועל הקריאה לקידום בריאות האוכלוסיה. הפסיכולוג הקליני יקי שגיא במדור הבריאות כתב על היד הקלה המאבחנת ליקויים נפשיים, על אבחנות נפשיות בלתי ברורות ובלתי מדויקות ועל איכויות נפשיות והתנהגותיות אחרות.
אסכים עם הכותבים כולם. כול אחד במקצועו הוא, הדגיש את המחיר הנדרש מההתמקצעות היתרה, גישה "הומנית" (כפי שפרנצ'סקו פטררקה קבע במאה ה-14) בקרב רופאי המשפחה, אנשי בריאות הנפש ובקרב מי שמטפל ומייעץ לחולים כרוניים, ובעיית "הדבקת" אבחנות לא-ברורות. נדמה שמקומה של הרפואה השיקומית נשכח. המטפלים בנכים, חייבים להיות לא רק בעלי ידע ומיומנויות בשטחים מגוונים (רפואיים, מדעי החברה וההתנהגות ומדעי הייסוד של הנאורולוגיה והאורתופדיה), אלא אמפטיים ו"הומניים" בגישתם. הרפואה השיקומית הייתה הראשונה, עוד בשנות השלושים בין המלחמות, שהחלה לאמץ את מודל הגישה הרב-מקצועית –כוללנית, ואת המודל הביו-סוציו-פסיכולוגי. רק מאוחר הרבה יותר, הגישה הזו קנתה לה תומכים בקרב רופאי המשפחה, הגריאטרים והפסיכיאטרים. ברגע שאין פתרון ריפויי של ממש, הרי הטיפול, השיקום והמעקב אחר חולים כרוניים ונכים חייב להיות מבוצע ע"י צוות רב-מקצועי מיומן ומסור. אין דרך אחרת. בחינוך רופא השיקום קיימים לא רק יסודות מדעיים ביולוגים-רפואיים, אלא גם חינוך לאמפטיה, לראייה כוללנית, לשיתוף פעולה בין אנשי הצוות הרב-מקצועי, ועם הקשבה, התחשבות וידע לגבי המערכות הקהילתיות (רפואיות, חברתיות, ספורטיביות, תעסוקתיות, חינוכיות ומשפטיות).
בד"כ הנכה המתקבל לאשפוז וטיפול שיקומי, מגיע עם אבחנות ברורות. אך קורה, שבמהלך האשפוז, אנו מבינים שחלק מהאבחנות שגויות או חסרות. לנו יש יותר זמן עם כול חולה, ואנשי הצוות מקבלים מידע מגוון המשכי מהמטופל ומשפחתו. לעתים לא רחוקות, מתגלות אבחנות "סמויות" נפשיות או התנהגותיות. אבחון נכון של מצב קונברסיבי – סומטופורמי, למשל, (שיתוקים ללא מקור אורגאני), לאחר טראומה, ניתן ע"י הצוות השיקומי שבו חברים כמובן אנשי בריאות הנפש (פסיכיאטר, עו"ס, פסיכולוג ונאורו-פסיכולוג). ישנן אבחנות הדורשות זמן ממושך שלא קיים בתנאים הקיימים כיום, במחלקות הדחופות -"חריפות". לאבחנות יש חשיבות לגבי מתן פרוגנוזה תפקודית, לגבי פיצוי (בתהליך משפטי למשל לאחר תאונת דרכים) ולגבי תכנון עתידי בכלל.
קיימת עוד בעיה יסודית: לעתים די קרובות מגיע מטופל לאחר טראומה, עם בעיה מסוימת בתחומי הנאורולוגיה או האורתופדיה או שניהם, שלא ברור מה תרומת הטראומה עצמה לנכות או לליקוי המסתמן, מה תרומת הרקע הקודם (טראומות נפשיות או גופניות קודמות, תסמונת בתר-חבלה, תסמונת הכאב הכרוני האזורי), או שילוב נדיר אחר עם תסמונת קונברסיבית או אחרת. אנו עומדים מול מטופל שכזה, שואפים לטפל ולשקם כול ליקוי ונכות, אך בסופו של דבר, נותרים עם סימני שאלה רבים. מטופלים ובני משפחה שואלים ותוהים – כיצד אתם מטפלים בלי לדעת את האבחנה לאשורה? הצלחת תהליך שיקומי תלויה באמון המטופל בצוות. כיום מתווספים לאי הבהירות אבחנות כמו פיברומיאלגיה, תסמונת עייפות כרונית, ועוד, שטיבן לא לגמרי ברור. ולא הזכרנו את תופעת ההתחלות-התחזות…
בסופו של דבר, גם אותם מטופלים עם האבחנה הלא ברורה, מקבלים את הטיפול השיקומי המיטבי הרב-מקצועי-כוללני והומני. חשוב לא לשכוח את עיקרון התער של וויליאם מאוקם בן המאה ה12: כשיש בעיה מסובכת שאין לה פתרון חד משמעי אחד, בחר בפתרון הפשוט יותר. זה עובד.
